הר הקודש

מפגש עם עצמך

בזמן שהמקדש קיים, העלייה להר הקודש היא מסע שמתחיל בבית של כל אחד ואחד מאתנו, בחיי החול והמעשה, מטפס משם בדרך העולה לירושלים, ומסתיים בכניסה פנימה, מסך אחרי מסך, לתוך מתחם הקדושה והסוד. במקביל להתקדמות הגאוגרפית אנחנו עורכים מסע במעלה נפשנו ונחשפים לרבדים פנימיים באישיותנו, כאלו שבדרך כלל איננו פוגשים בחיי השגרה והיומיום.

 

סתם יום של חול

 

התעוררות למסע

 

לב טהור

 

אנשים טובים באמצע הדרך

 

מעבר לשערי ההר

 

שמחים עד השמים

 

לקול שירת הלויים

 

בתוך ההיכל

 

יום הכיפורים

 

לספוג את האור

החיים שוטפים וזורמים בקול גדול, מכאן לשם ומשם לכאן וחוזר חלילה. השמש זורחת ושוקעת, אנחנו קמים ונרדמים, ובין לבין נמצאים במין מרוץ מטורף שאין לו התחלה וסוף. אנחנו משתדלים לבנות בעשר אצבעותינו חיים יפים וטובים: רוכשים חברים, מקימים משפחה, מגדלים ילדים...
ולפעמים מרגישים לפתע מיובשים, כמו אדם ההולך במדבר וצמא למים, וסביבו רק חול וחול. ואז... נזכרים במילותיו הנפלאות של דוד המלך על הצימאון למשהו אחר, "צמאה לך נפשי", צימאון למשהו שינער אותנו ויוציא אותנו מהימים האפורים. ומתחילים לחפש...

"צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ" – כְּמוֹ הַצָּמֵא בַּמִּדְבָּר כֵּן אֶתְאַוֶּה לַחֲזוֹת אוֹתְךָ בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ. (תהלים סג ומצודת דוד)


צילום: אבי אוחיון (לע"מ).

אחרי מחשבות וחיפושים, אנו מבינים שאם ברצוננו להתחבר לדברים גדולים באמת, איננו יכולים להישאר במקום הקטן והמוכר שלנו. עלינו להתנער, לשבור את השגרה, לנתץ כמה הרגלים שרכשנו במרוצת החיים ולנסות לחוות את הכול מהתחלה, ללכת למקום אחר.
אנחנו מחפשים פסגה גבוהה במיוחד, ומתכוננים לצאת למסע מאתגר. שימו לב: המסע הפיזי הוא חלק חשוב ומהותי, אך עדיין – די פשוט. אולם, בתחנות השונות שעלינו לעבור בדרך, נחווה מסע נוקב ומרתק בנפשנו פנימה, שבו נלמד להכיר את עצמנו מחדש. מוכנים? קדימה, מתחילים לצעוד – כמו אברהם אבינו שהתחיל הכול מתוך הציווי "לך לך"!

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ... וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה"


הצעד הראשון במסע – הטהרה. במהלך חיינו אנו נתקלים בתופעות של מוות והפסד, ואנו מתכסים כביכול בשכבה של אבק מחניק, טמטום וריחוק. לא נעים, אבל אולי אנחנו קצת טמאים... עלינו להתנתק ולהתנקות מכל זה כשאנו רוצים להתקרב אל מקור החיים.
תהליך ההתנקות הזה נעשה, בין היתר, בטבילה במקווה טהרה – מי-גשמים טבעיים שלא עברו בכלי מלאכותי. הגשם הוא המעניק חיים ליושבי האדמה, וכעת אנו הולכים לטבול את כל גופנו במים אלו, לתת להם לשטוף מעלינו את חומות האדישות וההשלמה שבנינו סביבנו, ולעלות מתוכם רעננים ותמימים – כמו תינוק שזה עתה נולד, כמו ילד קטן שמאמין לגמרי בחיים. "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱ-לֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי".

הַטְּבִילָה בְּמִקְוֵה טָהֳרָה רוֹמֶזֶת לַטּוֹבֵל שֶׁיְּנַקֶּה אֶת נַפְשׁוֹ מִכָּל חֵטְא, כְּמוֹ שֶׁטֶּבַע הַמַּיִם הוּא לְנַקּוֹת כָּל דָּבָר הַמִּתְכַּבֵּס בָּהֶם. (ספר החינוך)


הטהרה שטפה מעלינו את שריון הציניות, וכעת אנחנו מאמינים יותר בעצמנו ובעולם, שמחים יותר – ויכולים לצאת לדרך. אנו יוצאים מהבית האישי והמגונן שלנו, מהרחוב המוכר, מהשכונה, יוצאים מהעיר ומתחילים לצעוד בדרכים.
ככל שמתקרבים לירושלים, הולכות הדרכים ומתמזגות זו בזו, ואנו פוגשים עוד ועוד אנשים שהחליטו כמונו לקום ולעלות. אנו מכירים עוד ועוד חברים לדרך, לתחושה ולשאיפה, ואיננו חשים עוד בדידות. כל הדרכים מובילות לירושלים.
בירושלים עצמה אנחנו מוצאים אנשים כמותנו בכל רחוב ופינה, והתחושה מרגשת ומרוממת. זו העיר שעושה את כולם חברים.

עוֹלֵי הָרֶגֶל קוֹשְׁרִים קִשְׁרֵי יְדִידוּת עִם אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא הִכִּירוּם עַד כֹּה, וּבְמִזּוּג הַלְּבָבוֹת עַל זֶבַח וְנֶסֶךְ הֵם מוֹצְאִים אֶת הַהוֹכָחָה הַנִּצַּחַת לְאַחְדוּת הַדֵּעוֹת. (פילון האלכסנדרוני)


עולי רגלים בדרכם למקדש.
באדיבות מכון המקדש www.temple.org.il.

כעת, מחוזקים ומאוחדים, אנו צועדים ועולים אל המקום עצמו, אל הר הקודש.
התחנה הראשונה מעבר לשער – הר הבית. אנחנו מתקרבים למרכז העצבים, אבל תחילה נכנסים לרחבה גדולה ופתוחה, רחבת הר הבית, מעין מרחב סטרילי המצווה: עצור! שטח התבוננות לפניך! כאן לא תמצא הפעלות וטקסים. למעשה – אין כאן ולא כלום. ברוך הבא לרחבה הריקה שלפני חצרות המקדש. בגבך חומות המבדילות אותך מעולם החולין שנותר מאחור, לפניך חומות החוסמות אותך ממרחב הקדושה שלפנים, ואתה באמצע.
המעבר מהחול אל הקודש רחב מכדי לצמצמו להרף-עין של מעבר בשער. צעד ברחבה הגדולה, הקף אותה סביב, השתחווה עליה – והתמלא ברגשי יראת-כבוד ורוממות כלפי המקום שאליו אתה מתעתד להיכנס.

מַהוּ "מוֹרָא מִקְדָּשׁ"? לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו... וּכְשֶׁהָיוּ נִכְנָסִים לְהַר הַבַּיִת הָיוּ חוֹלְצִים אֶת נַעֲלֵיהֶם תַּחַת הַשְּׁעָרִים. (משנה ברכות, ירושלמי פסחים)


שחזור הכניסה להר הבית דרך קשת רובינזון.
קרדיט: Водник at ru.wikipedia.

עברנו את רחבת ההר, נכנסים בשער נוסף – והנה אנחנו בעזרת-הנשים (הנקראת כך משום שגם נשים רשאיות להכנס אליה). כאן מגלים שהיראה והריחוק אינם משתקים ומאַבְּנים, אלא ממלאים בשמחה ובכוחות.
שטח עזרת-הנשים – ריבוע שאורך כל אחת מצלעותיו הוא כ-70 מטרים – היה שייך במקורו להר הבית, אך קודש והוסב לשמש חצר מבוא אל המקדש. כאן למשל נערכת במהלך חג-הסוכות שמחת בית השואבה, שבה מנגנים, רוקדים ושמחים כל הלילה, שמחה שאף יכולה להשרות רוח-הקודש ונבואה על המשתתפים בה. בשמחת בית השואבה הודלקו מנורות רבות עצמה שהאירו את האזור כולו – וזו גם התחושה המלווה אותנו מכאן ואילך: אנו צועדים במקום שטוף אור.

כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו... חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן... וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר... (משנה סוכה)


עזרת הנשים וחזית המקדש.
תמונה: שוש ציוני.

אנו כבר בתוך החצר הפנימית של המקדש. לפנינו דוכן ועליו מקהלת לויים שפניה אל המקדש, והיא שרה ומנגנת מוזיקה נפלאה למזמורי תהלים.
מול הלויים עומד מבנה בגובה שתי קומות, ומעליו עולה אש-תמיד ומיתמר עמוד-עשן: זהו מזבח העולָה. כאן עולים הקרבנות, שבהקרבתם אנו מבטאים את תכונת ההתמסרות וההקרבה שלנו. עבודת הקרבנות מלאה באנרגיות עצומות ובמתח-חיים רב, אך ספוגה ועטופה בקולות השירה העדינה והרגישה של הלויים.
כך אנו חוזים בסיפור חיינו הראוי: חיים של ויתור עצמי ומסירות נפש, המלווים כל העת בניגון שקט ומתוק של תפילה, תקווה ומשמעות. זהו הלב: אוהב ומתמסר – ולכן עקשן ומתמיד.

בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה וְכוֹנֵן מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ. וְהַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ. וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם. (מתוך התפילה)


קרדיט: www.imagebase.net

המזבח ניצב לפני בניין גבוה ומפואר, ההיכל. בתוך ההיכל נמצאים מנורת הזהב, שולחן לחם הפנים ומזבח-הקטורת, המקרינים אור ושפע גשמי ורוחני. מהמקום הזה מוקרן אל העולם כולו טובו של ה', הדואג לכל מחסורנו ומארח אותנו בביתו.
אל ההיכל רשאים להיכנס רק הכוהנים בעת עבודתם, אך בכניסתם הם מייצגים את כולנו. כל חיינו סובבים סביב הבית הזה: אליו פנינו מכוונות וממנו בוקעים אלינו כוחות של חסד ואהבה, להחיות אותנו במסענו ולשדר לנו שאנו רצויים אצל ה' וקרובים אליו כבניו-אהוביו.

מִזְבֵּחַ לַקְּטֹרֶת, וּמְנוֹרָה, וְשֻׁלְחָן – שְׁלָשְׁתָּן בְּתוֹךְ הַקֹּדֶשׁ. הַמְּנוֹרָה בַּדָּרוֹם מִשְּׂמֹאל הַנִּכְנָס, וְשֻׁלְחָן מִיָּמִין שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים... וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת מָשׁוּךְ מִבֵּין שְׁנֵיהֶם לַחוּץ. (הלכות בית הבחירה)


ההיכל.
באדיבות מכון המקדש www.temple.org.il.

מאחורי הפרוכת האחרונה – קודש הקודשים. כאן, בחדר הפנימי ביותר, "לפני ולפנים", גנוז הסוד הסודי ביותר. בתוך חדר זה, המצופה כולו זהב טהור, נמצא ארון הברית ובו שמורים הלוחות שהוריד משה מהר סיני. ומעל הארון, שני כרובי הזהב, הממחישים את קשר האהבה הבלתי ניתן לניתוק בין ה' ועם ישראל. כמו הכרובים, כך א-לוהים וישראל מביטים זה בזה, פנים אל פנים. למקום הזה נכנס נציגו של עם ישראל, הכוהן הגדול, ביום הכיפורים, כשהוא לבוש בגדי לבן פשוטים. רגעים אלו שבהם נכנס הכוהן אל המקום הקדוש בעולם – הם הרגעים הנשגבים והמרגשים ביותר של היום הקדוש ביותר בשנה.
הסלע שעליו עומד הארון הוא אבן השתיה – פסגת הר הקודש ונקודת ההשקה בין הארץ לשמים. מכאן, מהחושך והדממה, קול ה' יוצא אל העולם, ובכל רגע ורגע נובע מעיין של שפע רוחני המשקה ומחייה את העולם כולו.

"וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא... וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת. וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ כָּל עֵץ מַאֲכָל כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים". עָתִיד הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא נַחַל מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים וְעָלָיו כָּל מִינֵי מְגָדִים. (מנבואות יואל ויחזקאל. גמרא סנהדרין)


הכרובים שעל ארון הברית.
באדיבות סטודיו חני בן אהרון, על פי דגם מכון המקדש.

עולי הרגל חייבים להישאר לישון אחרי הביקור במקדש לילה נוסף בירושלים. לפעמים הירידה מפסגת ההר קשה מן הטיפוס עליו. לאחר הצעידה בנתיב רווי משמעות תוך חווית אחדות ורוממות, הארה ושמחה, צריך לדעת לעכל את הדברים.
הר הקודש אינו אולימפוס מנותק: הוא קשור אל חיי המדינה, מתבסס על תוצרי החקלאות והתעשייה שלה, ומעניק להם כיוון ותכלית. עם שחר, יוצא עולה הרגל למסע ההפוך: לחיים אנושיים הקשורים לא-לוהים ומלאים בברכתו הנובעת מהר הקודש.

הֵבִיא בִּכּוּרָיו לַמִּקְדָּשׁ... לֹא יֵצֵא בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מִירוּשָׁלַיִם לַחְזֹר לִמְקוֹמוֹ, אֵלָא יָלִין שָׁם וְיַחְזֹר לְמָחָר לְעִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" – כָּל פּוֹנוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה מִן הַמִּקְדָּשׁ לִכְשֶׁתָּבוֹא לוֹ, לֹא יִהְיוּ אֶלָּא בַּבֹּקֶר. (רמב"ם הלכות בכורים)


עיר שלמה.
מתוך 'ספר ירושלים הבנויה' (בהכנה). צייר: שלום קוולר.

לחץ לכניסה
לתחנה
מעבר בקלות
בין התחנות
מעבר בקלות
בין התחנות