ערב חג בלי משפחה: איך לחיות בכבוד הופכת את החג לפחות בודד?

המארזים, השיחות, והמתנדבים שמתקשרים להגיד חג שמח

ליל הסדר. שולחנות ערוכים בכל רחבי ישראל, משפחות מתאספות, ילדים שואלים מה נשתנה. ריח של מצות ומרק עוף, צחוק ושיחות, סבים וסבתות מוקפים בנכדים. אבל בדירה קטנה בבת ים, שרה בת ה-89 יושבת לבד.

“הילדים גרים רחוק,” היא מסבירה. “יש להם את המשפחות שלהם, את הסדרים שלהם. אני מבינה. הם עובדים קשה, הם עסוקים. אבל עדיין… קשה. החגים הם הכי קשים.”

שרה היא לא יחידה. אלפי ניצולי שואה מעבירים את החגים לבד. בלי משפחה מסביב, בלי ילדים ונכדים, בלי את ההמולה והשמחה שרוב האנשים מכירים. הם יושבים בדירות שקטות מדי, ומאזינים לשקט.

עמותת לחיות בכבוד חוגגת איתם

עמותת “לחיות בכבוד” יודעת את זה. ולכן בחגים, הפעילות מתעצמת. “חגים זה הזמן הכי קשה,” אומר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. “כי אז הבדידות הכי בולטת. כולם חוגגים, וניצול יושב לבד. אנחנו עושים הכול כדי שהוא ירגיש פחות לבד.”

לפני כל חג, העמותה מכינה מארזים מיוחדים. בפסח: מצות, יין, עוגיות, קפה, שוקולד. בראש השנה: דבש, תפוחים, עוגה. בחנוכה: סופגניות, נרות, מתנה קטנה. לא סתם מוצרים – פינוקים. “בשבילנו אלו מצרכים בסיסיים,” מסביר ארז. “אבל בשבילם זה פינוק שנותן תחושת חג. שמישהו חשב עליהם, הכין להם משהו מיוחד.”

המארזים מגיעים לפני החג, עם המתנדבים הקבועים. אבל זו רק ההתחלה. בערב החג עצמו, מתנדבים מתקשרים לניצולים. לא שיחה רשמית – שיחה חמה, אישית. “חג שמח! איך את מרגישה? מה עשית היום?”

“בשנה הראשונה שהתקשרתי, הניצולה שלי בכתה,” מספרת מתנדבת ותיקה. “היא אמרה שזו השיחה הראשונה שלה היום. שאף אחד לא התקשר. כל היום היא ישבה לבד וחיכתה שמישהו יזכור אותה. עכשיו אני מתקשרת אליה בכל חג, וגם בימי הולדת. היא מחכה לזה.”

חלק מהמתנדבים הולכים צעד נוסף. הם מזמינים ניצולים לסדר המשפחתי שלהם. או מגיעים לבתים של ניצולים בודדים לעשות איתם סדר קטן. “הבאתי את המשפחה שלי לסדר אצל ניצולה שאני מבקרת,” מספרת מתנדבת אחרת. “היא היתה כל כך מאושרת. היא הכינה לנו קינוח, סיפרה לילדים שלי סיפורים. זה היה סדר שאף אחד מאיתנו לא ישכח.”

שרה מבת ים מקבלת מארז מהעמותה כל חג. ובערב הסדר, הטלפון שלה מצלצל. “זו דינה,” היא אומרת, והפנים שלה מתרככות. “המתנדבת שלי. היא מתקשרת כל חג. מספרת לי על הסדר שלה, שואלת מה אני עושה. חצי שעה אנחנו מדברות. ואחר כך אני פחות לבד.”

החגים הם מראה מגדלת של הבדידות. אבל הם גם הזדמנות. הזדמנות להראות לניצולים שמישהו זוכר אותם. שהם לא נשכחו. שגם אם הם לבד בדירה, הם לא לבד בעולם.

“מגיע להם שלא יהיו לבד בחג,” אומר ארז. “אחרי כל מה שעברו, מגיע להם לפחות שמישהו יתקשר, יגיד חג שמח, ישאל מה שלומם. זה המינימום. והעמותה שלנו עושה את זה.”

שרה מסיימת את שיחת הטלפון עם דינה, שמה את המכשיר, ומחייכת. היא עדיין לבד בדירה, אבל משהו השתנה. “דינה אמרה שהיא חושבת עליי,” היא אומרת. “זה מספיק. לדעת שמישהי חושבת עליי. זה מספיק כדי שהחג ירגיש כמו חג.”